הייתי סטודנט. אמנם היה לי כשרון דיבור, וידעתי להחזיק כיתה. אבל תמיד חיפשתי משהו מעבר. כי מבחינתי כל שיעור הוא הצגה. מופע של איש אחד.

בכיף שמתי על עצמי את הכובע הזה.

הבעיה היא שלא תמיד התלמידים הסכימו להיות שחקני משנה, או אפילו נציבים. תמיד תלמיד אחד או שניים או שלושה או ארבעה או חמישה… החליטו שכנראה לא יאה להם להיות שחקנים מהצד, והם ניסו לתפוס את תשומת הלב של הכיתה בכל דרך.

ואז נזכרתי בכל השיטות שלמדנו, PBL, למידת חקר, למידת עמיתים, כיתה הפוכה… אבל לשיעור של סטודנט פעם בשבוע שום דבר לא היה מתאים. וזאת הייתה בעיה שהלכה והחריפה, כי לא משנה כמה השקעתי, תמיד היה את התלמידים שלא הקשיבו במקרה הטוב והפריעו במקרה הגרוע. בתור פרח הוראה זה ממש ייסר אותי. חשבתי שיש בי בעיה. שאולי אני לא יודע ללמד. זה הגיע למצב שלא היה לי כיף ללכת ללמד. כי במקום ללמד את מה שאהבתי, רבע שיעור הייתי עסוק בבעיות משמעת.

ואז עלה לי רעיון.

קלטתי שיש פער בין ההוראה הלא פורמלית שאני מעביר לבין ההוראה הפורמלית. במסגרת ההוראה הלא פורמלית העברתי כמה שנים שיחות וסדנאות, ובחלקם השתמשתי בסרטים וסרטונים. שאלתי את עצמי – למה לא? למה רק כשמזמינים אותי להעביר סדנה בחיפה אני מכין סרטונים מושקעים, למה שלא To make Alia?

התחלתי להכין סרטונים גם לשיעורים בכיתה. ומה אני יגיד? בינגו.